איך היהדות הפרושית שרדה, בן-זכאי

גורם אחד עיקרי להישרדותה של היהדות הפרושית, שהפכה למה שאנו קוראים היום ‘היהדות הרבנית’, היה ההיכנעות של הרב יוחנן בן-זכאי. הוא התנגד למלחמה וכנראה שהיה נהרג על ידי מנהיגי הצבא היהודי, בעיקר הקנאים, עבור בגידה, אם הוא לא היה מוברח מחוץ לירושלים בארון קבורה, שם הוא נכנע מידית לרומאים.

“הם הביאו את הארון קבורה לאוהל של גנרל וספסיאן, שם בן-זכאי יצא מהארון קבורה. הוא אמר לוספסיאן שהיה לו חזון (חלק יקראו לזה תובנה פוליטית שנונה) שוספסיאן יקודם לקיסר בקרוב, והוא ביקש מוספסיאן לשמור לו מקום ביבנה שבו הוא יוכל לפתוח בית ספר קטן כדי ללמוד את התורה בשקט. וספסיאן הבטיח לו שאם הנבואה שלו תתגשם, הוא יקבל את מבוקשו. תוך שנה וספסיאן נהפך לקיסר, ועמד במילה שלו, בכך שאפשר לבית ספר להתקיים אחרי שהמלחמה נגמרה.”

מקור: http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/biography/ben_zakkai.html

ברכה קטלנית

בשנת 80 לספירה, בן-זכאי מונה כאחראי על הבית ספר ביבנה על ידי גמליאל השני, הנכד של אותו גמליאל שאנו קוראים עליו ב’מעשי השליחים’ פרק 5.

גמליאל השני ייזכר בשל מעשה עיקרי אחד. למרות העובדה, שנרחיב עליה בקרוב, שליהודים המשיחיים היה לפחות בית כנסת אחד משלהם, רבים מאמינים שהרבה יהודים משיחיים עדיין הלכו לבתי כנסת מסורתיים. גמליאל רצה להעיף את אותם יהודים מאמינים, אז הוא הוסיף ברכה שנקראת ‘ברכת המינים’, “ברכה” נגד כופרים (יותר כמו “קללה”), אל תוך תפילת העמידה. מעניין שהשם השני של ‘תפילת העמידה’ הוא ‘תפילת שמונה-עשרה’ (על שם 18 הברכות), אבל התפילה אמורה להיקרא ‘תפילת תשע-עשרה’ עבור אותה “ברכה” שהוּספה. זה היה נראה שרצו להכניס את ה”ברכה” הזו בשקט מבלי למשוך תשומת-לב. העובדה שה”ברכה” הזו נכנסה במקום 12 ולא 19, מוסיפה קצת בסיס לחשש הזה. המטרה של “ברכה” זו הייתה להעיף את היהודים המשיחיים, שבמהלך הזמן יותר ויותר נחשבו ככופרים.

יהודים דתיים מדקלמים את ‘תפילת העמידה’ 3 פעמים ביום וכשהם עושים זאת, אחת מהתפילות מכוונות ישירות כנגד יהודים משיחיים, ׳נצרנים׳ (כמו שנקראנו אז):

“למשומדים אל תהי תקוה, ומלכות זדון מהרה תעקר, והנוצרים [נצרנים] והמינים ברגע יאבדו, ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו. ברוך אתה ה’ מכניע זדים”

היהודים המשיחיים כמובן לא יכלו להתפלל קללה כנגד עצמם ולהכריז על עצמם ככופרים ובוגדים שיש להשמיד ולהעיף. סביר להניח שמספר גדול של יהודים משיחיים הפסיקו ללכת לבתי כנסת מסורתיים. למרות זאת, במהלך הדור שלאחר מכן, עם הצניחה של היהדות המשיחית, אבות הכנסייה החלו לטעון שהיהודים קיללו את הנוצרים בתפילות שלהם. נעשתה פעולה על מנת להבהיר את זה:

“ללא יוצא מן הכלל, המילה ‘נוצרים’ נמחקה מכל טקסי התפילה היהודיים, ובהרבה מקומות, החליפו את המילה במילה ‘מינים’ (כופרים) ו’משומדים’ (מומרים/בוגדים), כמו שמקובל בתפילה בנוסח האשכנזי: “וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה…”

מקור: http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/judaica/ejud_0002_0003_0_02999.html

תפילה מחליפה קורבן

יותר מכל אחד אחר, בן-זכאי היה אחראי להישרדות של היהדות הפרושית/רבנית. ביבנה הוא בנה בית ספר שהפך להיות מרכז בינלאומי של לימודים יהודיים. הוא בנה שם מחדש את הסנהדרין בברכת הרומאים. בלי בית מקדש, היהדות תדעך. שלא כמו היום, היהדות של המאה הראשונה ניסתה להרחיב את עצמה בדרך אגרסיבית של גיור אנשים ליהדות. בן-זכאי הבין שאנשים שהתגיירו לא ימשכו ליהדות חסרת בית מקדש ובמקום זה ילכו לישוע (וכך הם באמת עשו!). המיקוד של החיים היהודיים היה תמיד בית המקדש והקורבנות. זה היה נהדר אם בן-זכאי היה מפרש את הנפילה של ירושלים כמשפט על העם (כמו שישוע חזה) והיה מבין שבזכות המוות של ישוע, כבר אין צורך בבית המקדש. מחבר ‘אל העברים’ כתב כמה שנים קודם לכן:

“הִנֵּה בְּאָמְרוֹ בְּרִית חֲדָשָׁה יִשֵּׁן אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמַה שֶּׁנוֹשָׁן וּמַזְקִין קָרוֹב לַחֲלֹף.” (אל העברים 8:13).

מורי כתובים תרגמו שלא כשורה את הפסוק הזה באומרם שאלוהים התכוון לתורה, לכתובים ולנביאים כמשהו שעבר זמנם ושאין בהם צורך יותר. זה בלתי אפשרי משתי סיבות:

  • ישוע אמר שהוא לא בא כדי להרוס את התורה (מתי 5:17)
  • כמעט כל התיאולוגיה של הברית החדשה מבוססת על התנ”ך. שאול ציטט את התנ”ך כמעט תמיד, בדיוק כמו כותבי הבשורות.

מה שכן ‘עבר זמנה’, לאור המוות של ישוע, הייתה מערכת הקורבנות. ישוע היה הקורבן-הנצחי-עבור-כל-חטא אחת ולתמיד.

לצערנו, בן-זכאי לא ראה את זה ושאף ליצור יהדות חדשה, יהדות ללא דם, קורבנות ובית מקדש. הוא שכנע את הסנהדרין החדש להחליף את הצורך בקורבנות באמצעות תפילה, באמצעות הפסוק מספר הושע:

“כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח…” (הושע 6:6)

בכך לא יהיה צורך לבנות את בית המקדש מחדש. לפני כן, עניין הקורבן היה מרכזי ליהדות:

“טקסים בבית המקדש הוחלפו בדרשות תפילה בבתי הכנסת שהתבססו על המנהג של היהודים בגולה שהתחיל עוד אז בזמן גלות בבל.”

תמיד כשאלוהים גינה קורבן זה לא היה בגלל שהוא בעצמו גינה את המערכת שהוא בעצמו יצר, אלא הוא גינה את האנשים שעזבו אותו בעודם ממשיכים להקריב קורבנות. בהקשר של הפסוק מספר הושע, זה די ברור. הוא ממשיך את הפסוק על רצונו לחסד ולא זבח באומרו: “… וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת”. אלוהים לא היה נגד קורבן, אלא הוא חיפש להתעמת עם הצביעות, הוא חיפש מערכת יחסים עם העם שלו.

לצערנו אחד מהטיעונים שהיהודים האורתודוקסים משתמשים כדי להפריך את היהדות המשיחית הוא שתפילה וחזרה בתשובה מספיקים כדי לכפר על חטא. כמובן שזו לא הייתה הגישה היהודית עד אחרי חורבן בית המקדש השני:

” כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם; כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר׃ ” (ויקרא 17:11)

אפילו בזמן גלות בבל, החלום תמיד היה לבנות מחדש את ירושלים ובית המקדש. אנחנו רואים בספר איכה נביא שבור-לב, שמקונן על חורבן ירושלים. תגובתו של בן-זכאי הייתה הפוכה מזו, הוא שם את דאגותיו לא על ירושלים ובית המקדש, אלא על שמירה על מסורות הזקנים, התורה שבעל פה. זה היה מעשִי ובעל הצלחה, אבל לא התגובה התנ”כית שאנו רואים אחרי החורבן הראשון של ירושלים בשנת 586 לפני הספירה:

“אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי׃
תִּדְבַּק־לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם־לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם־לֹא אַעֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַם; עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי׃”

אחרי בן-זכאי, אין בעצם שום תנועה ביהדות שעבדה כדי לבנות את בית המקדש. אפילו אלו שאנו רואים היום נחשבים קיצוניים.