13318464_1183504195028328_325613171_n

בכתבי הקודש יש איזון יפייפה בין חסד למצוות. גם בסידור כתוב שאהבת אלוהים ויראת אלוהים היינו הך הם (ראה תפילת שחרית, אהבת עולם: “ויחד לבבנו לאהבה וליראה”).

בברית החדשה אפשר לראות דוגמה לאיזון הזה בתגובתו של ישוע כלפי האישה שנתפסה בניאוף. הוא הבין מהנסיבות שהמנהיגות הדתית שאפה להאשים אותה בצורה לא הוגנת: הם הביאו אך ורק אותה ולא את האיש; ולא התייחסו לכך שהיא מתחרטת על המעשה שעשתה. ישוע גער במאשימיה ואמר להם שמי מהם שנקי מחטא ישליך עליה את האבן הראשונה. לאחר שהם התפזרו הוא פנה אל האישה ואמר: (יוחנן ח’: 10) “הַאִם לֹא הִרְשִׁיעַ אוֹתָךְ אִישׁ?”

בדרכו המופלאה והייחודית תמצת ישוע בכמה מילים ספורות בלבד את האיזון בכתבי הקודש בין חסד לבין צדק: “אל תרשיע. אל תחטא”. כי אם ניקח את בשורת הסליחה ונסלק ממנה את ערכי המוסר המוחלטים שלה, נקבל “אינני מגנה אותך תחטא כאוות נפשך”. אם ניקח את עקרונות המוסר ללא סליחה, נקבל רק “חטאת אתה אשם”. סליחה ללא תורת המוסר מובילה להומניזם ולפשע. תורת המוסר ללא סליחה מובילה לאדיקות נוקשה ולגינוי והאשמה.

משיחיות שאיננה רואה את ישוע כנותן התורה מסתכנת בשימוש לרעה בחסד ומכאן להידרדרות מוסרית של המערב.יהדות ללא החסד של ישוע כנותן התורה מסתכנת בקיצוניות דתית לגליסטית ובהפיכה לגרסה היהודית של תורת השריעה האסלאמית. אפשר לומר את הדברים כך, גם אם בפשטות יתרה: היהדות הרבנית קיימת את התורה בעשיית מעשים בלי שום קשר לגישה ולכוונה, בעוד שהנצרות המערבית בעיקרון דחתה את התורה. הדרך הנכונה למלא את צדקת התורה בהתאם לכתבי הקודש היא לקיים את העקרונות האלה:

א. להגות בכוונת הלב שמסתתרת בתורה.

ב. לפעול ביושרה מוסרית ברמה הגבוהה ביותר.

ג. לקבל את קרבן הכפרה של ישוע כדי לקבל סליחת חטאים.

ד. לציית להדרכתה של רוח הקודש.