Young boy with a surprised expression with eye glasses

נהג המונית

סלחו לי על הכותרת הפרובוקטיבית של המאמר הזה, אבל חשוב לי לספר את הדברים כפי שקרו. דרך המשפט הזה ביטא את עצמו נהג המונית שלנו ברגע שקלט שישוע הוא יהודי, זה היה המשפט האחרון שציפינו לשמוע. "ישוע היה ****** יהודי!" נהג המונית הבין את המשמעות העמוקה שטמונה בכך שישוע הוא יהודי, וזה הפתיע ונגע בו כנראה אפילו יותר מאשר שאנחנו הופתענו מהתגובה שלו! מיד עלתה לראשי דמותו של זכי המוכס, אני בטוח שישוע נתקל בדברים יותר מפתיעים כאשר הוא עצמו בישר למוכסים ולחוטאים.

תנו לי לחזור קצת אחורה, לתחילת הסיפור. תל אביב, אני ועוד כמה חברים מארה"ב עוצרים מונית ועולים עליה. לדודו, נהג המונית שלנו, היה הרבה מה לספר לנו בנוגע להיסטוריה של תל-אביב. בשלב מסוים השיחה "התגלגלה" והתחלנו לדבר איתו על ישוע. כשהיינו כבר קרובים ליעד שאלתי אותו אם יש לו איזשהו כאב בגוף. הוא בתורו שיתף אותנו שיש לו בעיות בגב וכאב קבוע בברך מאז ניתוח שהוא עבר. התפללנו עבורו והתפילה, לא באופן מפתיע בשבילנו יש לומר, אבל באופן מפתיע בהחלט בשבילו – בהחלט עזרה!  מיד הוא אמר שהוא מרגיש טוב יותר ושאפילו הברך שלו כואבת פחות. לפי הבעת הפנים שלו קשה היה לפספס את העובדה שהוא עבר עכשיו חוויה שהוא לא חווה מעולם, לקח לו קצת זמן לעכל את מה שקרה לו.

תפילה עבור מצבו הבריאותי של אדם נוגעת גם בנשמתו. הרי מה שווה ברך שנרפאת, אם הנשמה הולכת לאבדון? לכן, אני מתמיד להתפלל שאנשים יחוו גם את שמחת האדון-את הנוכחות שלו. האנשים מיד מזהים ויודעים להגיד שלא מדובר בעוד סתם רגש אנושי שהם חווים, אלא במשהו שונה, משהו אמיתי. בעוד המחשבות האלה עוברות במוחי, דודו כבר הספיק להוריד אותנו במחוז חפצינו ועזב, אבל לא לפני שצחקנו ביחד והחלפנו מספרי טלפון. גם היום דודו ואני שומרים על קשר, בעיקר דרך הודעות.

כל חייך ישתנו!

ביולי האחרון, נכנסתי לסטארבאקס (בית קפה) בארה"ב. התקרבתי לדלפק וביקשתי מהמוכרת קפה. כשהיא חזרה עם הקפה לפי בקשתי, הרגשתי לפתע שמשהו מטריד את מנוחתה ובכדי לעודד את רוחה שאלתי: "האם אי פעם תהית עד כמה אלוהים אוהב אותך?", היא אמרה: "האמת שכן.. אם כי אני לא באמת בטוחה כמה", ואז שאלתי: "האם אי פעם יצא לך להרגיש את נוכחותו של האלוהים?", היא אמרה: "לא, לא יצא לי.."

ביקשתי ממנה "תני לי את היד שלך". היא הושיטה לי את ידה לפנים. התפללתי תפילה ממש קצרה, רק כמה שניות, אבל זה כל מה שהיא הייתה צריכה. היא הסתכלה עליי בתדהמה "עשית לי את היום!" השבתי לה: "אני לא רוצה לעשות לך את היום, אני רוצה שכל החיים שלך ישתנו!" מכאן הפניתי אותה להתעמק בתנ"ך ועודדתי אותה לקרוא במיוחד בבשורת יוחנן.

חברים יקרים, לא רק אני קיבלתי את המתנה הזאת, אלוהים אתכם! גם אתם יכולים לשנות לאנשים את החיים ולהראות להם את הכיוון הנכון.

רחמים בדרך חזרה הביתה

בדרך חזרה הביתה, היה לנו מפגש מדהים נוסף עם בחור בשם רחמים. רחמים, בכל הכנות לא היה נראה לי כמו מישהו שפתוח לבשורה. הוא היה בשנות העשרים לחייו, והצטייר במוחי כבחור שקט, בטוח ורגוע. אולם במוקדם או במאוחר היה עתיד נושא האמונה בישוע לעלות מאחר ואנו יהודים משיחיים איננו יכולים להרשות לעצמנו לפספס שום הזדמנות! שאלתי אותו אם יעניין אותו לשמוע איך הגעתי לישוע. הוא מצדו, מיד ענה שכן, שלמעשה זה אכן מעניין אותו.

בעודי מופתע מעט מהעניין הרב שהפגין חלקתי עמו את סיפור העדות שלי. כשהגעתי לקטע שבו אני מסביר את הבשורה-שישוע היה קורבן עבור חטאינו-נראה שהוא, שוב, באופן מפתיע, הבין את ההיגיון מאחורי הדברים. אמרתי לו שאמנם יהודים רבים חושבים שהם מכפרים על כל חטאיהם בכך שהם צמים ביום כיפור, אבל גם הבהרתי שאין זה ייתכן. בזמן שבית המקדש היה פעיל, הכהן הגדול היה מקריב אִשֵּׁה (קורבן-שעיר לעזעזל) עבור חטאי העם. הצום, בסך הכל, היה ביטוי של ענווה מצד העם – בתקווה שאלוהים יסלח להם. אחרי שבית המקדש נחרב, יוחנן בן-זַכַּי ניסה למצוא פתרון להעדר היכולת הזו בדיוק להקריב קורבנות בבית המקדש לסליחת חטאים. כך בעצם נוצרה סוג של יהדות חדשה שהתיימרה להחליף את מערכת הקורבנות במעשים טובים (מצוות). במקום ליפול על פניו ולהתאבל על ההרס של בית המקדש, בן-זַכַּי יצר יהדות חדשה, חסרת-שפיכת-דם. המשכתי והסברתי שעל פי הכתובים רק שפיכה של דם יכולה לכפר על החטא;

"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם; כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר׃" (ויקרא 17:11)

"זה די הגיוני, זה מסתדר לי בראש" הוא אמר. די הופתעתי לראות איך בחור כל כך צעיר יכול לספוג ולהבין קונספט תיאולוגי כל כך עמוק. בעודי מנסה להבין זאת רחמים הוסיף ואמר "אני הייתי רוצה ללמוד עוד על זה". את השיחה סיימנו בתפילה, התפללנו עבורו לחוות את נוכחותו אלוהים, והוא אכן חווה! הוצאתי עותק של הספר שלי, 'הבן המנודה של ישראל', והושטתי לו אותו, הוא שמח ובעיניו ניתן היה לראות כי הוא היה להוט לקרוא את הספר.

חברים, הנושא הזה בוער בי -לא רק לחלוק ולספר את הבשורה, אלא לראות מאמינים ישראלים שמסוגלים לחלוק את הבשורה דרך כח הריפוי של רוח הקודש! אנחנו רואים מזה עוד ועוד! אנא התפללו שאנשים נוספים מהעם שלנו  ירצו לחקור את הנושא לעומק ולמצוא את האמת.